איזו קססה הכי טובה? מדענים בדקו איך להכין ג’וינט מושלם

אין ספק שאנו חיים בעידן המציע מגוון רחב של “דרכי מתן” או אמצעים שונים לצריכת קנאביס. אם בעבר הלא רחוק אופני הצריכה היחידים כמעט הסתכמו בעישון ג’וינט או באנג, או במקרים נדירים אכילה או שתייה, הרי שכיום יש שפע של אפשרויות שונות ומגוונות ליהנות מהשפעת הצמח.

אף על פי המבחר הזה, נראה כי הג’וינט הקלאסי עם התפרחת היבשה נותר עדיין השיטה הנפוצה ביותר לצרוך קנאביס גם בישראל וגם ברחבי העולם, ולמרות זאת, נראה כי המדע טרם חקר את הנושא באופן יסודי בכדי להבין לאשורם את השפעתם של גורמים משתנים בפעילות עישון הג’וינט.

קבוצת חוקרים מטעם החברה הקנדית Delic Labs, המתמחה במחקר של פטריות פסילוסיבין וצמח הקנאביס, ביקשה לבדוק כיצד משפיע האופן שבו נגרס הקנאביס, כמו גם מיקום הבעירה של הג’וינט, על ניצול החומרים הפעילים בצמח וחוויית הצריכה הכללית.

פער של עד פי 10 באספקת ה-THC

צוות המחקר בראשותו של ד”ר מרקוס רוגן, עשה שימוש בדוגמיות של זני קנאביס דומיננטיים ב-THC וגם ב-CBD. הם גרסו את החומר הצמחי בעזרת מטחנת קפה וחילקו אותו לשלוש קבוצות שונות עם חלקיקי קנאביס בקוטר 1 מילימטר, שלושה מ”מ וחמישה מ”מ. לאחר מכן החוקרים הכניסו את התערובת הגרוסה, ה”קססה” אם תרצו, לתוך “קונוסים” מוכנים מראש של נייר גלגול ויצרו ג’וינטים המכילים 0.5 גרם כל אחד.

כדי לדמות ככל הניתן עישון של ג’וינט על ידי אדם, ובדומה לאופן בו מגזין קנאביס בדק לפני כמה שנים האם וכיצד פילטרים שונים בג’וינט מסננים את תכולת ה-THC שמתקבלת בשאיפה, החוקרים חיברו את הג’וינטים למכונת “סימולציית עישון” שכביכול “שאפה” מהג’וינט באופן אחיד שש פעמים למשך שלוש שניות כל אחת, ואז “נשפה” את העשן החוצה.

במהלך השאיפה והנשיפה שביצעה המכונה, מסננים מיוחדים אספו את האירוסולים (החלקיקים המרחפים) שהגיעו מעשן הג’וינט אל תוך פיה מיוחדת של המכונה שהודפסה בתלת-מימד. בשלב זה החוקרים השתמשו בטכניקות של כימיה אנליטית כדי למדוד את רמות האירוסולים שהתקבלו מהנשיפות שנלקחו בתחילתו (רחוק מהפילטר), באמצעו ובסופו (קרוב לפילטר) של כל ג’וינט.

מבדיקת כמות ה-THC וה-CBD בכל ג’וינט עלה כי יש קשר בין גודל החלקיקים של הקנאביס שנגרס, כמו גם למיקום הבעירה (בתחילת הג’וינט, באמצעו או בסופו), לבין לעוצמת ההשפעה המתקבלת לבסוף.

במקרה של שני זני הקנאביס שנבדקו (זה עם ה-THC הדומיננטי וגם זה עם ה-CBD), הג’וינטים שהכילו חלקיקי צמח בגודל 1 מ”מ (הקטן ביותר שנבחן) סיפקו ברוב המקרים את הכמות הגבוהה ביותר של קנבינואידים לכל שאיפה, בעוד שג’וינטים שהכילו חלקיקים בגודל 5 מ”מ (הגדול ביותר שנבחן) היו בדרך-כלל פחות יעילים מבחינת ניצול הקנבינואידים. מצד שני, החלקיקים בקוטר הגדול יותר היו עמידים יותר מבחינת זמן הבעירה.

עד כמה השינויים היו משמעותיים? ובכן, נמצא למשל שבג’וינטים שהכילו קנאביס עתיר THC נרשם פער של עד פי 10 באספקת ה-THC בשאיפה (0.09 מ”ג לעומת 0.88 מ”ג) בהתאם לגודל חלקיקי הצמח, כמו גם המיקום של הבעירה.

כפי שניתן לראות בגרף שלהלן, אספקת הקנבינואידים המרובה ביותר (כ-88 מ”ג THC לשאיפה כאמור), התקבלה לרוב בחלק הסופי של הג’וינט. נמצא בין היתר כי באופן שונה מהמידות האחרות, הג’וינט עם חלקיקי צמח בגודל 3 מ”מ הביא לאספקת הקנבינואידים היעילה ביותר דווקא בעת שאיפה באמצע הג’וינט.

בגרף הנ”ל, ציר y שמשמאל מייצג את כמות ה-THC המתקבלת במ”ג, והספרות שבתחתית כל קבוצת עמודות צבעוניות על ציר x, מייצגות את מיקום הבעירה בג’וינט (1 – תחילת הג’וינט). כך ניתן לדוגמה להבחין בפער של כמעט 500% באספקת ה-THC בין תחילת הג’וינט לסופו בדוגמית שהכילה חלקיקים בקוטר 5 מ”מ (העמודות בצבע טורקיז בקצה השמאלי ובקצה הימני).

הג’וינטים שהכילו קנאביס עתיר CBD הציגו פער משמעותי יותר בכמות המסה הכללית של הקנבינואיד המתקבלת בהתאם למיקום הבעירה (בין 2.3 מ”ג לשאיפה עד ל-6.1 מ”מ לשאיפה) לעומת הקנאביס העתיר ב-THC, אולם בבחינה של גודל חלקיקי הצמח ניכר כי הפערים באים פחות לידי ביטוי (אם כי עדיין הג’וינט עם חלקיקי הצמח הקטנים ביותר הציג יעילות עדיפה).

החוקרים ציינו כי ייתכן ופערים אלו מתרחשים מכיוון שחתיכות צמח קטנות יותר בג’וינט נחשפות במהירות לשטח פנים גדול יותר של הלהבה לעומת חתיכות גדולות, מה שמספק בעירה מהירה ויעילה יותר מבחינת אספקת הקנבינואידים.

יותר קנבינואידים פר שאיפה, אך פחות שאיפות בג’וינט

מקריאה לא מעמיקה של הנתונים הללו ניתן לקבל את הרושם שבכדי לנצל טוב יותר את החומר הפעיל בצמח כדאי לגרוס את הקנאביס לחלקיקים קטנים ככל האפשר, אולם צוות המחקר מקפיד לציין כי כאשר בוחנים גם את זמן הבעירה ואת מספר השאיפות המתקבל מכל ג’וינט – דווקא הג’וינטים שהכילו את החלקיקים הגדולים ביותר סיפקו את כמות הקנבינואידים הגבוהה ביותר.

החוקרים מסבירים זאת בכך שעבור השלמת שאיפת הג’וינטים שהכילו חלקיקי צמח קטנים יותר נדרש מספר שאיפות קטן יותר לעומת הג’וינטים שהכילו חלקיקים גדולים. בחלק מהמקרים ההפרש הגיע לעתים עד פי 2 יותר שאיפות, כפי שניתן לראות בגרף שלהלן.

עוד נמצא בבדיקה כי יש הבדל משמעותי בכמות ה-CBD שהתקבלה מהג’וינטים, לעומת כמות ה-THC, כאשר כלל הג’וינטים שהכילו קנאביס עתיר THC סיפקו בין 19 ל-28 מ”ג מהחומר הפעיל בכל ג’וינט, לעומת הג’וינטים עתירי ה-CBD, בהם התקבלו בין 90 ל-100 מ”ג CBD בכל ג’וינט.

נתון מעניין נוסף שעלה בבדיקות התייחס לכמויות של טרפנים (Terpenes) שהתקבלו משאיפת אזורים שונים בג’וינט, כאשר ללא תלות בגודל חלקיקי הצמח, כמות הטרפנים הגדולה ביותר הייתה בתחילת הג’וינט, מה שעשוי להעיד על כך שהטעם הטוב ביותר יתקבל בשלבים הראשונים של העישון.

צוות החוקרים ציין לסיכום כי “על אף שתוכנית הניסוי שלנו התמקדה בהכנה זהה ועקבית של הג’וינטים, עדיין מצאנו שונות משמעותית בין הדוגמאות, מה שמחזק את החשיבות של מחקר נוסף אודות ארכיטקטורת הג’וינט והבנה של הגורמים השונים המשפיעים על ביצועיו.”

ראו עוד:
מחקר בדק: כמה זה “מנה” של קנאביס
קנאביס ישן מאבד מה-THC שלו כל חודש